כמה דברים לפני שנתחיל:
מי זה פיוקי?
פיוקי הלייצן הוא קמיע של קרוספיט, הלייצן שפוגשים אחרי שדוחפים את עצמינו מעבר לגבולות שלנו בזמן האימון.
“לייצן הנחמד שפוגשים אחרי שהאימון היומי פותח לך את התחת”
על הכתבה:
כתבה זו היא לא כתבה שלי, זו כתבה של Drew Crandall מאמן של MISFIT Athletics, שהביא אישור לתרגום הכתבה.
הכתבה הרגישה לי מאוד רלוונטית, במיוחד אחרי האופן ואחרי שעות של “לחשוב איך לחלק”.
את הכתבה המקורים ניתן למצוא פה – לחץ.
MISFIT Athletics – קבוצה של חמישה מאמנים שמספקים תוכנית אימונים לספורטאי קרוספיט תחרותיים.
פיוקי מת.
אתם הרגתם אותו.
אני עזרתי.
כולנו הרגנו אותו.
בעידן שלפני האופן הדברים בשביל קרוספיטרים היו פשוטים. אימון אחד ביום, תן את כל מה שיש לך, תעביר 24 שעות הבאות בלהשתקם, צא לאימון הבא. פיוקי לא היה קשור רק ללרוקן את תכולת הבטן שלך לדלי מגנזיום הקרוב, אלא גם לשאלה “כמה רחוק אתה באמת יכול לדחוף את עצמך היום? האם תקבל את כל טיפת השיפור מתוך האימון הקצר הזה? האם אתה מוכן להישרף בסיבוב הראשון או לקרוע את הידיים ולהמשיך באימון? תמצאו מישהו מאותה התקופה של קרוספיט ותשאלו אותו איך זה היה. אז מה השתנה? האם יש מכנה משותף בין עידן טרום אופן לבין מה שהפך לאובססיה האחרונה שלנו?
אז מה קרה?
התחיל הקרוספיט אופן יחד עם משחקי הקרוספיט. הכאב, התחרות והחברות היו כל מה שהיינו צריכים בשביל לבנות קהילה בינלאומית שאנחנו כל כך
אוהבים. היו כאלה שהקשיבו למרשם המקורי של קרוספיט והגיעו להתחרות עם מיומנות ושליטה בתנועות ששמו אותם קילומטרים לפני שאר המתחרים. כולם הביטו בספורטאים אלה מתרחקים מהשאר ללא תלות באלמנטים שמשחקי הקרוספיט זרקו עליהם. רמה חדשה זו של התחרות הביאה להערכה מחודשת של סדרי עדיפויות לספורטאים ומאמנים. לא היה לך סיכוי בספורט אם לא היית יעיל בכל התנועות. לא סגור מה בידיוק הלך שם אבל אובססיה חדשה נולדה. במקום לחשוב על איך אני עושה את האימון הזה קשה יותר התחלנו לחשוב על איך לבצע אותו יעיל יותר וקל יותר.
למה אנחנו צריכים אותו (את פיוקי)?
ההרמות של ראיות הנוגעות בשינוים פסיכולוגיים שחלו ב”עידן הפיוקי” הן מדהימות. רמה זו של מאמץ פיזי עם תזונה מסודורת עם קאפלטים (אימון עם שתי תנועות כמו Fran) וטריפלטים (אימון עם שלוש תנועות כמו Helen) חמש שש פעמים בשבוע הביאו אותנו לתוצאות שבנו את הבסיס של קרוספיט. החלק השני(עבודה על יעילות בתנועות) של הסיפור לא היה קיים ללא היעילות של הראשון. כל פעם כשאתה מוכן לקחת צעד נוסף אל תוך האש, קרוב יותר ללפגוש את פיוקי, אתה מבין שיש עדיין מחסומים לשבור בהמשך. אמנם זה מפחיד, זה גורם לך להבין מה אתה באמת מסוגל. זה גם חשוב כדי להבין האתלטים שבטופ גם סובלים, הם פשוט לא מוסיפים לסבל בלהיכנע לו.
איך להחזיר אותו?
אחת האבולוציות של קרוספיט היה המעקב אחרי תוצאות מוחלטות. משקלים, זמנים, חזרות מפוזרים בכל רחבי לוחות, אתרי אינטרנט ואפליקציות.וזה הביא לכך שהתחלנו לחשוב אך ורק על תוצאה סופית ואיך לשפר אותה, מה שהביא אותנו לדרכים לחלק את האימונים בשביל לשמור על דופק נמוך יותר וכו’. כדי להחזיר את פיוקי אנחנו צריכים להיות מודעים לדברים שאי אפשר למדוד. איך זה הרגיש להחזיק 1600 קלוריות לפני כניסה לסט של פאוור סנאץ’? האם יכלתם לנשום בקטלבל סווינג אחרי ריצת 400 ב1:20? אלה הדוגמאות למידע הקבור באימונים היומיים שלנו. אני בטוח שהרבה מכם חושבים שהם יודעים את התשובות לשאלות אלה אבל אני מבטיח שאם לא נכשלתם פעם אחר פעם כי הלכתם רחוק מדי, אין לכם שמץ של מושג.
דרך חזרה לאינטנסיביות שמובילה לתוצאות תהיה קשה נורא לאלה שהעבירו המון זמן בלעבוד על טכניקה מושלמת וחישובי זמנים ומעט זמן בלשכב על הרצפה עם כאב, חוסר חמצן ומחשבה “האם אני מתישהו ירגיש נורמלי שוב?”.
מפה אנחנו נעבור לחלק השלישי של אובססיות קרוספיט: טשטוש הגבולות בין פרקים אחד(אינטנסיביות ופיוקי) ושתיים(טכניקה ויעילות)
האיזור האפור.
אנחנו הכרנו את הכוחו של פיוקי ואת הבעיה עם התמקדות צרה. אנחנו הכרנו גם שעולם היעילות בתנועות יכול להזניק את האתלט לשיא של המשחק שלו או להפך למשוך אותו למלקודת של האטה באימונים לעתים קרובות מדי.
ההפכים האלה מייצגים חשיבה של “שחור ולבן”. אחד פה, השני שם, תעשו את הבחירה שלכם. אנחנו צריכים להבין שאין בלעדיות על האובססיות האלה. האיזור האפור באמצע מייצג את הגרסה שאתה כאתלט רוצה להיות, לא משנה באיזה צד אתה נמצא כיום.
יהיו כאלה שיצטרכו להפוך את הכתבה הזו ולשדרג את ארגז הכלים שלהם (להשקיע בללמוד תנועות יעילות), אבל עבור רובכם זה הזמן
לפגוש את פיוקי.
זה הולך לכאוב.
זה הולך לקחת זהמן.
זה הולך לעבוד.