כל אחד מאיתנו יודע מזה סטס(לחץ),אבל האם באמת יש לנו מושג מזה?
הוא מגיע בכל מיני צורות וגדלים ויש לו שמות שונים כמו: לחץ פיזי, לחץ סוציאלי וכו’ וכו’.אנחנו שמים לב לסטרס כשהוא נהיה בלתי נסבל ומתחיל להפריע לתפקוד שלנו, במיוחד ההרגשה של “זה גדול עליי”. מה שכן אף אחד מאיתנו לא חושב שלקום מהכיסא זה סטרס למרות שביולוגית זה כן. כמובן שזה לא כמו להיכשל במועד אחרון של במבחן אבל בשביל המוח האנושי, שני האירועים מפעילים את אותם החלקים במוח ובגוף.
לקום מהכיסא מפעיל נוירונים (תאי עצב) בשביל קורדינציאת התנועה כאשר דאגה ללהיכשל בקורס מפעילה גם כן נוירונים, הרי רגש זו עדיין תקשורת בין נוירונים במוח. מה שאומר שללמוד מילה בספרדית,לפגוש אנשים חדשים, או להפעיל שרירים הכל סטרס.
בשביל המוח, סטרס הוא סטרס ההבדל היחיד הוא במידה.
אולי פעם כשהיינו צריכים לברוח מאריות הספיקה לנו תגובת ה”הילחם או ברח” (Fight or Flight) אבל היום… לא נראה לי שנגיב להערה של הבוס ע”י כאפה מצלצלת ובעיטה בצלעות או ספרינט לכיוון המעלית.
אבל מה קורה כשאנחנו מתעלמים ולא מגיבים במכות או ריצה, מחקרים מראים שסטרס אשר נועד להכין את הגוף ואת המוח להתמודד עם אתגרים פוגע בתאי עצב ברגע שאין תגובה לגירוי.
נכון ,יש מצבים שזה פשוט “על הזין” אבל לרוב בלי לעשות משהו, אותה הבעיה תמשיך להטריד ולהתיש אותנו במידה כזאת או אחרת.
מה עוד מחקרים מראים? שסטרס שמינון מסויים,”מרגיל” ומחזק את תאי העצב, ז”א שככל שנתמודד עם לחצים נהיה יותר טובים בכך, זה ממש דומה לאיך שהשריר נבנה, הסיבי השריר נפגעים ועוברים אדפטציה בכך שנבנים מחדש עמידים וחזקים יותר. תאי העצב צריכים את אותו הדבר “סטרס והתאוששות”.
ריכוז
סטרס עוזר לנו להתרכז. הדוגמא הכי טובה היא אנשים עם “הפרעות קשב וריכוז”(ADHD) הם אנשים עם בעיית מאזן של 2 הורמונים במוח: נוראפינפרין ודופמין
נוראפיניפרין – מעורר תשומת לב
דופמין- מחדד ומפקס
ביוחד 2 ההורמונים יוצרים “ריכוז”. לכן אנשי ADHD ידועים בכך שהם מכניסים את עצמם לסיטואציות מלחיצות אם זה להפריע למורה להעביר שיעור או במקרים קיצוניים יורים לעצמם ברגל כי רק אז מופרש מספיק נוראפינפרין ודופמין ורק אז הם יכולים להתרכז ולתפקד. כמובן שהם עושים את זה בלא מודע.
זיכרון
בראש ובראשונה המוח זוכר דברים לא כדי שנוכל להיות פרופסורים באוניברסיטה אלא כדי לשרוד, בשביל לדעת את ההבדל בין מקל לנחש וכו’.
כל עוד זה קשור להישרדות תמיד יכנס עניין ה”סטרס” ובמקרה של זיכרון הורמון הסטרס המוכר והידוע “קורטיזול” משחק.
במינון נמוך קורטיזול עוזר ליצור חיבורים חדשים בין נוירונים ז”א לקלוט מידע ולזכור דברים(למוח שלנו מילה חדשה בצרפתית או צעד חדש בסלסה זה אותו הדבר), במינון גבוה להפך קורטיזול מדכא את יצירת הקשרים כדי לשמור על איזון במצב הפסיכולוגי.
אירועי חיים מחרידים ומפחידים אנשים זוכרים פחות טוב. ברגע שרמת הקורטיזול היא גבוה מדי, הוא יכול אפילו לגרום לחסימה מוחלטת של יצירת קשרי נוירונים, דוגמא ידלים שעברו בילדות התעללות, לא זוכרים ברור ואם בכלל את האירוע.
כל כך הרבה מידע לא נחוץ עד עכשיו, אבל לא לדאוג אני יקשר אותו לספורט!
פעילות גופנית היא סטרס אך סטרס מבוקר,ומה עוד שההתייחסות כלפיו היא אחרת (יש אפילו הרצאה בTED על זה שאיך שאנחנו מתייחסים לסטרס משנה המון). בזמן אימון נפריש את אותם ההורמונים: נוראפינפרין, דופמין, קורטיזול ועוד הרבה אחרים רק שהגוף יפריש אותם במינון שלא יפגע בנוירונים שבמוח אלא יחזק אותם.
מה עדיף לתת לילד עם הפרעות קשב וריכוז? ריטלין שבעצם מעלה את כמות הדופמין במוח בצורה מלאכותית או אימון של 45 דקות שאחריו הגוף יפריש את אותו הדופמין רק במינון אופטימלי לאותו הילד.
ניסוי שנערך בNaperville Central High School בשיקאגו שלקח קבוצת תלמידים רנדומלים והוסיף להם אימון כל בוקר לפני תחילת לימודים כאשר באימון השתמשו בשעוני דופק והביאו את הילדים ל80-90 אחוז, הקבוצה המתאמנת שיפרה את היכולות הקוגניטיביות שלה ב17% לאומת קבוצת בקרה אשר לא הייתה מתאמנת.
פעילות גופנית היא התמודדות עם סטרס, זאת אומרת שהיא מלמדת ומאמנת את המוח שלנו להתמודד עם סטרס יותר טוב ויעיל וכמו שהסברתי בהתחלה, למוח לא איכפת עם מפטרים אותך מעבודה או מריצים אותך 2000, שום דבר לא יכול להשתוות לתחושת המסוגלות והבטחון עצמי לאחר אימון, תאמינו או לא, זה משתקף בחיי יום יום.
ולסיכום
אז דיברנו קצת על מה הוא סטרס, על החשיבות שלו בחיי היום יום וקצת על דרכי התמודדות.
מה שחשוב לקחת מכל הכתבה הזאת זה שסטרס זה לא רע כל עוד המינון לא מוגזם וצריך לקבל אותו כמשהו חיובי ובלתי נפרד מתפקוד היום יומי שלנו.
Embrace it…
photo credit: Modern stress via photopin (license)
photo credit: _MG_4001 via photopin (license)
photo credit: Passt 2 via photopin (license)